נטע דור: מן התכשיט אל התחריט

​

נכתב ע”י דר” מיכאל סגן כהן

​

כאשר ראיתי את העבודות הקטנות של נטע דור, בפורמטים של כשישה על תשעה ס”מ , מאד יפים, יקרים, עלה בדעתי כי ניתן להמשילם לתכשיטים. זאת לצורך הכתיבה והקריאה של הדברים. כלומר, התכשיטים וחפצי הנוי הסובבים אותנו הן הנשיים והן הגבריים הנם ללא ספק מעשי אמנות, שמור להם מקום בלבנו ובחיינו.

​

הנטייה שלנו אל היפה, אל מה שהוא במוצהר מוגדר כקישוט אך יחד עם זאת לא קישוט גרידא אלא ככזה הדורש ריכוז, מיומנות רבה ומיוחדת על מנת לעשותו ולהגשימו בחומר. כל אלה מתגלים ובאים לידי ביטוי באהבתו והיזדקקותו של האדם לתכשיט במובן הרחב של המילה.

​

כאשר הרגשתי את הדברים הללו וחשבתי עליהם, נזכרתי במה שכבר ידעתי וכבר כתבתי עליו, כי נטע דור עשתה ועיצבה תכשיטים בעבר. כאשר העליתי את מחשבותיי בשיחה איתה, היא התחברה אליהן בקלות ואף הראתה לי חלק מהאוסף שלה. אותם פריטים נעשו בטכניקת הפיליגרן המזרחית. יפים מאד, עדינים, בשומרם על המסורת העממית העתיקה והצרופה שלהם, דווקא מידה שאין לבטלה. כמובן שלא נעלם מעיני כי דווקא במודרניזם, אם כי לא רק בו, ניטען גם התכשיט ביומרה,לכאורה בתכשיטיה הדדאיסטים של הברונית אלזה פון פרייטאג לורינגהובן(Baroness Elsa Von Freytag Loringhoven) פיגורה אקסצנטרית מחוגי הדאדא בניו-יורק של ראשית המאה (דישאן,מאן ריי, פיקאיה שמברג והחברים). או כשפגי גוגנהיים ענדה על אוזניה עגילים שעשה הפסל אלכסנדר קאלדר, בפתיחת הגלריה הידועה שלה, “אמנות המאה ועשרים בניו-יורק ב-1942. אבל בעיקרו כוחו וקלות קיומו היפה של התכשיט טמון דווקא בהעדר היומרה והנאמנות שיש בו לקיומו כשכיית החמדה ומעמדה.

​

הדברים הללו מובילים לכך כי לתחריטים של נטע דור יש מעמד של שכיות חמדה חזותיות העשויים במיומנות רבה ופרטנות סבלנית שהן חלק ממה שנושא עמו בדרך כלל גם התכשיט. דור באותו עניין, אף שדיברנו על התחריטים הקטנים תחילה, הוסיפה ואמרה, כי היא חשה כך גם לגבי העבודות היותר גדולות שלה ובכך נתנה לי להבין כי לא טעיתי בתחושותי.ואמנם אף שהתחריטים הקטנים הובילו אצלי את קו המחשבה, לא היה לעניין על פי מהותו, גם אצלי קשר ישיר ובלעדי למידתן הקטנה של העבודות דווקא. מדובר כאן בניסיון לקרוא את עבודותיה של נטע דור בצורה רלוונטית, שלמה, שאיננה מתכחשת לקיומם של סוגי אמנות חדישים בכל מובן, הרחוקים לכאורה, מרחק רב מן התחריטים האלה ותוכנם. ותוכנם, לפחות בחלקו, הם הדברים, שדור מקדישה להם מבט שני ושלישי, מעניקה להם מסגרת, נושאים מוכרים מן הטבע והסביבה, תוך התמקדות בפרטים.

​

ראשיהן השחורים של שלש צפרים קטנות, עדינות, חדות מקור ועגולות עין, ענפים הנושאים פרות עגולים וקטנים , זוג חרגולים (בפורמט עגול, תכשיטי). טבע דומם עם צנצנת פרחים, ספסל ריק מכוסה בעלי שלכת – פינה בגינה הציבורית מתחת לעץ.

​

דור מייצגת אותם במיומנות טכנית רבה ועושר טכסטוראלי, כמו גם בחסכנות שבייצוג המזכירה ומאזכרת את אמנות תיאורי הטבע המסורתית של המזרח הרחוק, סין ויפן. אך בהליכה אל המוטיבים והמקומות אליהם דור פונה, – הטבע ביפי פרטיו ופלא מראיתו, הטבע הדומם והאינטימיות המשותפת לו ולפינות הטבע או פרטיו, דור עושה העדפה. זוהי בחירה המתעלמת במפגיע ממראהו האורבני או האלקטרוני של העולם הסובב אותה ואותנו. כך היא נוהגת גם בנופים היפים- שדות ועצים, או, שדרת דקלים- שהיא חורטת וצורבת בפלטות התחריט שלה- כמו זו היפה שלחוף הכינרת ליד ווילה מלצ’ט. אתרי נוף אלה וכאלה קיימים אם מחפשים אותם, הם מעוררים בנו התפעלות ושמחה בשעה שאנחנו רואים אותם ונתקלים בהם במציאות. אותם, מתירה דור לעצמה ולנו בשעה שהיא מזהה אותם כמראות חמדה שניתן, כדאי ומרגש להעבירם ולתרגמם אל שפת התחריט, כמו בתחריטים המצוינים שלה, לשתף אותנו בחיינו ובמעמד אסתטי, ובמקום והתפקיד הדומה לתכשיט במובנו הרציני ביותר, כדבר יפה, חיובי, כערך מוסף.

​

ככל שהסביבה בה אנחנו חיים הולכת והופכת אורבנית, הולכת ונבנית, מקבל הטבע יתר תוקף. עדיין אפשר להתבונן בו, לשים אליו לב. לעשות בו שימוש פונקציונלי חסר יומרה לתלות אותו ליהנות ממנו. מותר גם לנוכח דימויי הטבע השונים ובוודאי אלה הכוללים דמות אנושית, צפרים ובעלי חיים, לספר גם ספור.

​

כך מתייחסת דור עצמה לדימויים המהווים עבורה סמלים. מספרת עליהם ספורים, או מפרשת אותם בדרכה האישית כ”כמיהות”, או פתחים המרמזים על תקווה, כמו בסדרת החלונות “מפתחים” – OPENINGS”, בהם דרך זרימת האור האיטית מסמלת את תהליך עשיית השלום. מחשבה אסתטית חיובית. בכך מתירה דור לצופה איסור מודרניסטי מוכר, שאינו חל על תחריטים-תכשיטים כמו של נטע דור. עם זאת, דווקא בעבודות החדשות יותר שלה, בעקר בפורמטים הגדולים, נראה שהיא נוטה להתמקד על המוטיבים במין תקריב “המנקה” את הדימויים מיתר סיפוריות.; כך כשהיא מתרכזת ומתקרבת בתוך הנופים לעלים, צמחים ענפים, אפילו ראשה

​

הנסתר של אישה החובשת כובע, אותה ציירה כשהיא מתמקדת בכובע הנושא פרח אחד גדול, התמקדות זאת מעניקה לדימויים בהירות וריכוז הנתמכים כתמיד על ידי המיומנות הטכנית והניסיון הרב של דור.

​

אחת הסדרות האחרונות של נטע דור ,מכונה “זרימה”,והיא ראויה לציון מיוחד. הסדרה נעשתה לאחר שבמשך שנתיים ביקרה דור בהופעות של להקת הבלט המודרנית בת-דור בהזמנתן של הברונית רוטשילד ומנהלת הלהקה ג’אנט אורדמן (אשר לה הוקדשה הסדרה).במהלך ההופעות עקבה דור ורשמה “את תנועת הבדים העוטפים את הרקדנים במהלך הריקוד” כדבריה , על מנת להדגיש את אלמנט הזרימה המופשטת. דור מציינת כי בעבודותיה ” המופשט בא לידי ביטוי בנושא ולאו דווקא בדימוי עצמו”. יש בדברים היבט פילוסופי במידה מסוימת, איזו התחברות פשוטה לאמרתו של הפילוסוף היווני הפרה-סוקרטי הקדום הרקליטוס, אשר אמר כי “הכל זורם” (כפי שקראה לתערוכה האחרונה שלה). קפלי הבד וזרימתם בעת הריקוד הפכו לדימוי מייצג משהו, את טבעה הזורם של המציאות. בה בעת שנטע דור מתבוננת בטבע, מתוך אהבה והתבוננות מעמיקה, היא פועלת באותה עת עצמה מתוך תחושה שהכל בר חלוף, הכל מתחלף, משתנה וזורם הלאה, כמו גם האמנות.

​

גם תחושה זו היא מן היסודות המקנים לעבודתה של נטע דור אותה אוטנטיות חסרת יומרות שקל לאהוב. כך בסדרה “זרימה” אין אנחנו רואים מספר רקדנים אלא תקריב של רקדנית אחת וגם אז רואים רק את תנועת הבד וזרימתו ולפעמים רק אפס קצהו של חלק גוף זה או אחר… הדימויים אכן מבטאים את הזרימה היטב והם מעניינים ומסקרנים דווקא משום שברור כי לפנינו בדים, כלומר , משהו תיאורי, ובכל זאת הדימויים מופשטים למדי ואפילו חידתיים במידת מה. עם זאת, הדימויים מעוגנים היטב בתולדות האמנות והם מזכירים או מאזכרים את מסורת רישומי-עבודה ולימוד של בדים ברנסאנס והבארוק. למשל, החיתוכים הקומפוזיציוניים של רישומי דגה המאוחר והפסטלים שלו, או ציורי רקדניות הקן-קן והשמלות המעופפות שלהן ואותה מופשטות וזרימה של סגנון האר-נובו שהיה באותם ימים בשלהי המאה הי”ט למשל בציורים של אנרי טולוז לוטרק. אך לעומת העבודות הנ”ל העבודות האלה של דור הן רציניות יותר במטרתן, הן אינן עליזות ויש במופשט הזה, החלקי, הממוקד, גם איזה פן מחושב, מלאכת מחשבת. זוהי לדעתי, סדרה מן הטובות שנטע דור עשתה בשנים האחרונות, סדרה תמטית וקלאסית ממש, סדרה מרוכזת בנושא שכולו לא בא לתאר, אלא את אותה תחושה כי השינוי הוא עניין ונושא שראוי לנסות ולתת לו ביטוי.

​

בכלל צריך לחזור ולהזכיר כי הרישום המסורתי, התיאור בקו ובכתם של מראה עיניים, אף הוא עומד ביסוד התחריטים ה”תכשיטיים’ של דור וגם כאן יש איזו הרגשה, שלפורמט כזה, יש מקום בעולם המספרים – העולם הדיגיטלי -שבו אנחנו חיים. אזי מעמדו של הרישום, אף בו ניתן למצוא את אותה “קישוטיות” מסורתית אשר בה מצטיין כל תכשיט עממי אמיתי וטוב. כמו כן הרישום ואהבת הרישום גם בעידן הצילום – ואולי דווקא בעידן זה – יש מקום להוציאם לחופשי ולהתירם.

​

נטע דור מבטאת את עצמה באמצעות התחריטים והרישומים. הרישום כמו גם התחריט, אינם עוברים מן העולם ויש גם להם מקום של כבוד. מטרתם לשרת תחושות, מחשבה חיובית כוונה ותקווה כמו למשל נושא “הזרימה” אצל דור הבא לבטא מחשבה מסוימת, רעיון, וכך, תוך שהיא מציבה לעצמה גבולות ומסירה מעצמה עולן של יומרות, מצליחה דור להתקדם, כלומר, לתת ביטוי חי ואישי להשקפתה על תהליך השינוי, להתנסות ולהתמודד עם דרישותיו הקשות של מעשה האמנות – ומתוך יכולת ומיומנות.

​

רוצה לאמור, אז נעשית קפיצת הדרך האישית שרק משבחת את העשייה ואת התוצאה. ומתוך שהיא שלמה עם עצמה ועם הבחירות האישיות שהיא עושה, מצליחה נטע דור – לעשות מעשה אמנות ולהשתבח בו.

​

* המאמר נכתב ב- 1998, עבור קטלוג מס’ 2 של נטע דור ע”י: דר” מיכאל סגן כהן ז”ל, אמן, מבקר, וחוקר אמנות.